אני איתן יעקובוב בן למשפחת אושפיז. זה הסיפור שלי, והוא מכיל את הזיכרונות שלי, גם מתוך סיפורים של האנשים בחיי.
אספר את הסיפור כמו שאני חוויתי אותו, ויחד עם התבהרות הסיפור שלי, יתבהרו גם לכם ההבנות שלי והשיעורים שלמדתי.
אז נתחיל.
נולדתי בעיר באר שבע ב-19.7.1999 למשפחה של עולים חדשים מקווקז, אבא איסק ואמא מרל, לוניה, אחי הגדול, שהיה כמה ימים לפני בר-המצווה שלו, וריבה אחותי, הגדולה ממני ב-12 שנה. זאת המשפחה שנולדתי אליה וממנה צמחתי.
עד גיל שלוש גדלתי בבאר שבע בבית הוריי, בית, שכנראה, לא היה ממש "ורוד". אחי ואחותי נשרו מבית ספר בסביבות גיל 13, אח שלי התחיל להסתבך עם החוק, וזה היה מספיק כדי שהוא לא יוכל להתגייס לצה"ל.
אז מה איתי? למה שהדרך שלי תהיה אחרת?
ברווחה זיהו את הדפוס הנוצר בבית הוריי והחלו בתהליך להוציא אותי מהבית בהסכמה. אתם הייתם עושים את זה? פשוט נותנים את הילד שלכם? גם ההורים שלי לא בדיוק הסכימו עם הרעיון. אחרי פרק זמן ממושך של בקשות שלא נענו, הוחלט להוציא אותי מהבית בצו בית משפט.
הייתי כבן שלוש וחצי, כשהגיעו לגן הילדים שלי אנשים מהרווחה ולקחו אותי. הבקשות, שלא נענו, הפכו למציאות. מה עושים עכשיו? מה מרל ואיסק עשו? הילד שלהם לא בגן, לקחו אותו. ההורים שלי הפעילו קשרים של מידע, חיפשו בכל באר שבע עד שהגיעו לבית המחסה אליו נלקחתי שעות קודם לכן. מקום שאמור להיות חסוי. לא ברור לי לגמרי איך הם מצאו, אבל העובדה היא שהם התעקשו ומצאו את המקום, התעקשו לראות את הילד שלהם, אותי! מנהלת המקום יצאה אליהם וכשהיא ראתה את ההתעקשות והדאגה שלהם לי, היא הציגה בפניהם שתי אפשרויות:
האחת – שאם הם ימשיכו להתעקש לראות ולקחת הילד חזרה, הם יאלצו לוותר עליו לחלוטין מתוקף צו ולא יוכלו לקחת חלק בחיים שלו .(אימוץ)
השנייה- לשתף פעולה, להשאיר את הילד ולחזור הביתה, לקחת חלק בחיים שלו ולראות אותו גדל. (אומנה.)
ההורים שלי בחרו באפשרות השנייה.
בשבילי זו עדות לכך שהם נלחמו עלי, ובו בזמן היו גם מוכנים להרפות. זאת הייתה הדרך שלהם להראות את הדאגה האמתית והלא אגואיסטית כלפי. מה שאני לוקח מזה הוא, שלא פעם, יש "מחיר" למימוש "משאלה".
בבית המעבר הייתי כמעט שנה. אני לא זוכר הרבה, אבל אני זוכר את פינת המשחקים, שמות של חברים שהיו לי ובעיקר את אורן. אורן היה המטפל האישי שלי, המסגרת הראשונה, ההיקשרות הראשונה, אחרי ההתנתקות הראשונה... אני זוכר המון טיולים, במיוחד טיול לחוות האלפקות. הוא החזיק את האלפקה וליווה אותי שלא אפול ושמר עליי. כשנפלתי, לימד אותי לקום, וכשעברתי את הגבול החזיר אותי למקום, לא משנה כמה עצבים ודמעות היו בדרך. ממש כמו אבא, לא? כנראה שלא.
בתקופה שהייתי בבית הילדים נפגשתי עם אבא ואמא, יכול להיות שעל בסיס שבועי לכמה שעות, אני לא בדיוק זוכר, אבל ראיתי אותם, וזה הספיק שאחווה את הפרידה מההורים שלי פעם אחרי פעם בדמעות שלי ושל אמא שלי.
לאורך השנה הזאת חיפשו לי משפחה אומנת, משפחה שתוכל להכיל אותי ואת הסיפור שלי. לא כל משפחה יכולה, לא כל צמד הורים יכול לעמוד במשימה בהצלחה, ולמרות שיש מיונים, יש גם ביקוש גדול לאנשים כאלו.
איילה וצפריר היו האנשים הנכונים בזמן הנכון ובמקום הנכון. תוך זמן קצר הם עברו את המיונים עם התאמה אליי. "אין צורך במיונים בשבילכם, יש ילד שמחכה לכם בבאר שבע", נאמר להם.
אני זוכר את ההתחלה, אני זוכר המון מתנות שקיבלתי מחברות של איילה, אני זוכר את החדר החדש שלי מלא בעטיפות של מתנות חדשות. בית גדול, חצר וכלבות! ממש חלום שהתגשם. הייתי ילד שובב, ולעשות כיף ושטויות אף פעם לא הייתה הבעיה שלי. אבל בבית החדש והגדול הייתה גם מסגרת חדשה, לא אורן, לא אבא ולא אמא, אלא איילה וצפריר.
בחודשים הראשונים השתדלתי להיות "ילד טוב", לפעמים טוב מידי, לא התווכחתי, סידרתי אחרי, גם לא דיברתי בארוחות. במשך די הרבה זמן גם לא דמעתי ולא בכיתי. גם כאשר התסכול היה גדול וגם כאשר הפצע גדול. את איילה וצפריר זה קצת הדאיג בהתחלה.
לי בתור ילד תמיד היה הרצון לא להכביד, להיות חזק, להיות הילד שאני חושב שאיילה וצפריר רוצים. ולפעמים זה הגיע גם עם שקרים כמו: אין לי שיעורי בית, סידרתי את החדר, נכנסתי לכל השיעורים היום, החתול נכנס מהחלון וגזר עם המספריים את החוט של הסימולטור ועוד ועוד... (בדיקת גבולות, חוסר התמודדות עם המצב מול איילה וצפריר) "לשקר אין רגליים" היה משפט ששמעתי המון, לא משנה כמה אכחיש ואנסה לעקוף ולרמות, שיעורי הבית האלו עדיין מחכים שאעשה אותם, ואם איילה וצפריר לא ידעו, אז המורה תגלה בשיעור והמציאות תכה במוקדם או במאוחר, ולרוב גם תכאב יותר.
יצאנו להמון טיולים עם חברים של המשפחה החדשה, ובהם גיליתי את האהבה שלי לטבע שתלווה אותי בהמשך הדרך. באחד מהטיולים נדקרתי משיח פטל והתחלתי לבכות, אחד החברים של המשפחה אמר: "אז הילד כן יודע לבכות!" אמנם בסך הכל נדקרתי משיח פטל, אבל הפעם הרשיתי לעצמי להרגיש כאב ולבטא אותו ולהראות לאיילה וצפריר שהם אלה שאני רוצה שידאגו לי.
הקושי העיקרי שלי היה בדיבור, הייתה לי שפה דלה, דבר שהקשה עליי ביצירת קשרים. בגן לא הצלחתי למצוא את עצמי, היו גם פעמים שמאוד לא רציתי ללכת לגן והייתי בוכה.
החוויות שכנראה קירבו הכי הרבה ביני לאיילה היו לילות הסטרידו שלי. מצרף שיר שצליל, אחותי, שלחה לאיילה, כי גם לה היו התקפים כאלו בילדותה. איילה טיפלה בי כמו שטיפלה בה ואני הרגשתי את זה: ברגעים של חוסר נשימה ופחד מוות, אמא שלך מחבקת אותך, מדברת אלייך ודואגת שתצליח לנשום, דאגה של אמא.
---
בַּלֵּילוֹת בְּלִי הַיְכֹלֶת לִנְשֹׁם
אִמִּי לָפְתָה אוֹתִי חָזָק לְתוֹכָהּ
"זֶה סְטְרִידוֹ", אָמְרָה,
וְחָבְשָׁה אֶת רֵאוֹתַי בָּאֲוִיר הֶחָצֵר הַקָּר.
רַק הָעֵצִים הָיוּ לִי לְעֵדִים
(וְהַכֹּלֵב שֶׁנֵּעוֹר מִשְׁנָתוֹ וְנָבַח).
הִתְעַקֵּשְׁתִּי לִחְיוֹת
וְנָבַחְתִּי יוֹתֵר חָזָק
נוֹשֵׁם אֶת חַיִּי בֵּין עַנְפֵי גּוּפָהּ.
הַיּוֹם הִיא זְקֵנָה
נְשִׁימוֹתֶיהָ כְּבֵדוֹת,
לֹא אוּכַל לְהַחְיוֹתָהּ בִּזְרוֹעוֹתַי.
מִמֵּילָא הַפִיקוּסִים כְּבָר אֵינָם.
גיא עינת
---
אני מאמין שזאת הייתה האמונה של אמא שלי, מרל, באיילה: האמונה שתנהג כך, בדיוק כמו שנהגה עם ביתה שלה, ותילחם עלי גם כשאמא שלי לא נמצאת ולא רואה, או יודעת.
ביום הולדת שש נסענו לחגוג בחוף הים ולישון שם עם חברים של המשפחה. אהבתי מאד להיכנס למים, לצלול ולשחות ולא חששתי מהגלים. הייתי גם פרא אדם קטן, ונכנסתי לבד לים. אחרי זמן מה במים, אני זוכר את עצמי מנסה לשחות לכיוון החוף ואני מרגיש שאני לא מתקדם. אני מתאמץ עוד, אבל קולט שאני לא מצליח. בשלב הזה יצאה לי צעקה לצפריר, אני זוכר שקראתי לו בכל הכוח, וראיתי אותו במרחק, מסתובב לכיווני, פותח בריצה, קופץ למים ומוציא אותי. כנראה נקלעתי למערבולת, אף שלא הייתי באמת במים עמוקים. כל מה שחשבתי עליו הוא שאני צריך לשחות הכי חזק שאני יכול לכיוון צפריר, כי הוא היחיד שיכול להציל אותי. ככה הרגשתי. לא סתם נפלטה לי הצעקה "צפריר" הכי בטבעי, בדיוק כמו שילד צועק "אבא".
שלא כמו הרבה ילדי אומנה, אני לא קראתי לאיילה וצפריר אמא ואבא, אבל הם בשבילי היו ועדיין אבא ואמא שלי.
בגיל 16 נסעתי עם המשפחה האומנת ליוון, לפני הטיסה דיברתי עם אמא לשאול לשלומה ולקבל ממנה אישור לטיסה. היא נשמעה חולה ואמרה שהיא לא מרגישה טוב, היא כמובן שמחה לשמוע על הטיסה ושאלה איך אני מרגיש, אמרה שהיא אוהבת אותי. וכמו בכל שיחה בינינו סיימה באני אוהבת אותך הכי הכי בעולם, אתה יודע? עניתי שכן, כמו תמיד.
זה היה אחד השבועות הכי כיפים בחיים שלי בתקופה מאוד טובה ויציבה בחיים שלי, היו לי חברים, יחסים טובים עם שתי המשפחות, והיה לי תחביב חדש בMMA. בוקר אחד נסענו לטייל ונהניתי כל כך עם המשפחה עד כדי ששכחתי לקחת איתי את האוזניות, שהיו חלק בלתי נפרד ממני. לקראת ערב היינו במסעדה על המזח. אחותי הביולוגית ניסתה להתקשר אלי ואז לאיילה וצפריר. לבסוף, צפריר הלך הצידה וענה לאחד הטלפונים. הוא חזר לשולחן, הסתכל אליי ואמר לי שאמא שלי נפטרה.
באותו הרגע הכל קפא בשבילי, בשנייה הקצרה בה אני קם מהכיסא ועד שהיד שלי מגיעה לטלפון שביד של צפריר, עם אחותי הבוכה בצד השני, רק מחשבה אחת חלפה לי בראש. באותה שנייה קול קטן אמר לי: "פשוט תקבל את זה". זה מה שלמדתי בילדות וזה מה שאפשר לי להתמודד ולרוץ קדימה גם, אל ודרך הקושי: הידיעה וההבנה שיש מציאות, ואני צריך ללמוד להתמודד אתה כמה שיותר מהר.
רצתי על המזח והתיישבתי. הסתכלתי על המים. אחותי איתי בצד השני של הטלפון, שתי האחיות האומנות שלי מחבקות אותי ובוכות איתי, איילה בוכה איתי. גם הן איבדו אישה שחשובה להן.
בראשי רצה המחשבה, שאמא לא תזכה לראות אותי על מדים כמו שהיא חלמה, כמו שהיא כל הזמן אמרה שהיא מחכה לראות: אתה תהיה ילד טוב וחזק, אתה תהיה חייל בצבא ותגדל, תהיה לך אישה טובה, כפרה עלייך, ותקים משפחה.
את כל זה אמא שלי לא תראה, הבנתי את זה טוב מאוד, אבל לא נתתי לזה לעצור אותי מלהמשיך לשאוף ולממש, גם בשבילי, אבל גם בשבילה, לכבוד המאמץ וההקרבה שהיא עשתה למעני ולמען ההתפתחות שלי. אני יודע, שהיא נתנה הכל ודאגה שאדע שהיא "אוהבת אותי הכי הכי בעולם". למרות המרחק ולמרות הקשיים בתקשורת, היא דאגה שאני תמיד אדע את זה . וזה גם מה שלקחתי ממנה לעצמי: האנשים בחיי הם בחירה שלי ואני הוא זה שמרכיב את המשפחה שלי. אנשים נכנסים ויוצאים מחיי, בין אם ארצה ובין אם לא, בין אם אהיה מוכן ובין אם לא, לטוב ולרע. עליי לוודא שאלו שבחיי רוצים את הטוב ביותר בשבילי, והטוב ביותר הוא לא בהכרח הנוח ביותר, יש מציאות ויש בחירות ויש תמיד אנשים שילמדו אותי שיעורים כואבים יותר וכואבים פחות, אבל חשוב, שהאנשים שבחיי ידעו שהם שם מסיבה מסוימת, ושלאו דווקא קשר דם הוא שמגדיר בשבילי משפחה.
איילה בכתה על אמא שלי כמוני, היא איבדה חברה ושותפה לדרך. אני מקבל את הכוח והמוטיבציה להמשיך קדימה, להיות טוב יותר ולהצליח, הרבה מתוך האמונה שאמא שלי ז"ל רצתה שאממש את הפוטנציאל שהיא האמינה שיש בי.
התגייסתי ב1 באפריל 2019 (לא זאת לא הייתה בדיחה, מסתבר). עשיתי את המסלול הצבאי שלי ביחידת רוכב שמיים בחייל התותחנים, יחידה מיוחדת המתמחה בהפעלת מזל"טים קרביים. במהלך המסלול חליתי והוחלט לצרף אותי למחזור טירונות יחידה הבא, שאותו, לאחר תקופת ההחלמה הארוכה, סיימתי בהצלחה.
המסלול הצבאי היה עמוס באתגרים, חוסר וודאות ומרחק מהבית. שם גם חוויתי אתגרים פיזיים יוצאי דופן כולל מסעות עם סחיבת משקלים גדולים, לילות של משימות חסרות שינה ושבועות בשטח. המסלול חישל אותי ואפשר לי להתמודד עם קשיים תחת לחץ. למדתי להתחבר לאנשים וליזום אינטראקציות, למדתי להוביל ולקחת אחריות והתאהבתי בתפקיד הלוחם בשטח.
סיימתי את המסלול אחרי שנה וארבעה חודשים, הייתי לוחם ולקחתי חלק במבצעים בכל הארץ עם המון יחידות בצבא. התפקיד שלי עניין אותי מאוד וידעתי שאני רוצה להיות מפקד, לקחת אחריות על חיילים, נערים שרק מגיעים לצבא, ללוות ולדאוג להם ולוודא שלא יחסר להם כלום במסע הזה, שנקרא צבא. כמו אבא ואמא כמעט מכל בחינה.
סיימתי את קורס הקצינים בהצלחה. במהלכו גם קיבלתי את אות מצטיין הנשיא לשנת 2021 .
אחרי תקופה משמעותית כלוחם ביחידת רוכב שמיים. זכיתי להיות מפקד צוות ביחידה במשך שמונה חודשים ומשם עברתי ליחידת דובדבן בתפקיד קש"א (קצין שיתוף אש).
ב-1.11.2023 השתחררתי מצה"ל והפכתי לאזרח.
לסיום, כמה משפטים על סאמיט. אלה שמבחינתי היו מאחורי הקלעים, אבל בזכותם קרה הקסם האמיתי. סאמיט ליוו אותי ואת איילה וצפריר. בזכותם ובזכות איילה וצפריר חונכתי בחינוך פרטי בבית הספר האנתרופוסופי, חוויתי רכיבה על סוסים ותחרויות ארציות, חוג סיירות שלימד אותי להתאהב בטבע, וMMA שלימד אותי ליהנות מאתגר אמנויות הלחימה ומהדרכת ילדים, נגינה בחצוצרה ובגיטרה ועוד דברים, שמן הסתם, הספקתי קצת לשכוח.
דרך כל אותן הזדמנויות שסאמיט אפשרו לי, וכן שמירה ובניית קשר בריא עם המשפחה הביולוגית, שאיילה וצפריר טפחו, זכיתי במשפחה גדולה וחזקה עם שתי אמהות ושני אבות. הייתי פעוט בן שלוש כשהוצאתי מהבית. עברתי ממצב של חוסר יציבות למצב של יציבות ובטחון מוחלטים, שהתאפשר בזכות הסביבה הטובה והמוגנת שקבלתי.